<h1>שו"ת התשב"ץ ח"ג סימן ל"ח</h1>
<h2>דף יא:</h2>
ולענין הדין בעצמו באיסור נבילה ואיסור שבת איזה מהם נדחה, היה נראה דבמחלוקת היא שנויה. דההיא דכרישין [יומא פ"ג ע"ב] פליגי בה רבי ור' אלעזר ב"ר שמעון, דרבי סבירא ליה מאכילין אותו ואין צריך לעשר אף על פי שהאיסורין שוים, ור' אלעזר ב"ר שמעון סבירא ליה לא יאכל עד שיעשר. והיה אפשר לומר לדברי ר' אלעזר דהוא הדין ששוחטין לו ולא יאכל נבילה, ואף על פי שהאיסורין דינן שוה, לפי שאין מחלקין בגמרא בין איסור קל לאיסור חמור אלא בחולה עצמו ושני האיסורין בפניו, אבל אם האיסור האחד הוא אל החולה והאיסור האחר הוא אל המפקחין נפשו, כשם שהתרנו להם איסור קל כדי שלא יעשה הוא איסור באכילתו כן נתיר להם איסור חמור אם אי אפשר בלאו הכי, שהרי הותרה להם שבת, מה לי באיסור קל, מה לי באיסור חמור כשהוצרך הוא אליו ולא אל האיסור הקל. ואם ענין איסור נבילה ואיסור שבת הוא תלוי בפלוגתא דהני תנאי, יהיה אסור לחלל שבת אם יש לו תרנגולת נחורה, משום דקיימא לן [ערובין מ"ו ע"ב] הלכה כרבי מחבירו, ורבי ור' אלעזר ב"ר שמעון חברים היו כדאיתא בפרק הפועלים [ב"מ פ"ד ע"ב]. ואף על גב דפלוגתייהו היא באיסורא דרבנן, דאיסור תיקון מעשרות בשבת ואיסור טבל בירקות דרבנן, מיהו מדרבנן נשמע לדאורייתא, דשחיטה בשבת לגבי איסור אכילת נבילה הוי כתיקון מעשרות לגבי איסור טבל דרבנן, דהני דאורייתא והני דרבנן.
ואף על גב דהתם [יומא פ"ג ע"א] אוקים רבא פלוגתייהו דתנאי דטבל ותרומה בשבת ובדלא אפשר בחולין, כלומר שאי אפשר לרפאות החולה בחולין שישארו אחרי שסילקנו התרומה מהטבל, דאם אפשר בחולין מודו כולי עלמא דמתקנינן ליה בשבת ולא יאכילוהו לא טבל ולא תרומה, ואם כן לפי זה היה מותר לשחוט לחולה ולא להאכילו נבילה, ואם כן יהיה דעת רבה דלא כרבי. כבר דחו לה בגמרא דאפילו רבי מודה בהא, שלא אסר רבי תיקון מעשר ולהאכיל טבל אלא במעשר ירק, שהתיקון הוא שבות ואכילת טבל ירק דרבנן ליכא למיגזר לטבל דאורייתא, אבל בפלוגתא דתנאי דטבל ותרומה הרי אוקמה רבה בעציץ שאינו נקוב. ואף על גב דתיקון טבל הוי דרבנן ועציץ שאינו נקוב טבלו הוא דרבנן, מכל מקום לא דמי למעשר ירק, דבעציץ שאינו נקוב שהוא מין דגן יש לגזור אטו עציץ נקוב דהוי טבל דאורייתא. ומשמע דלא עבדינן איסורא שבת דרבנן אלא היכא דאיכא למיגזר לחולה איסור טבל דאורייתא, אבל כשהאיסורין שוין הם דאורייתא ודאורייתא או דרבנן ודרבנן וליכא למיגזר בדאורייתא מאכילין האיסור לחולה ולא עבדינן אנן איסורא. ומכל זה יצא לנו איסור אפילו כשיש לפנינו נבילה שאינה מבושלת ונצטרך לחלל שבת בבישולה, דומיא דכרישין שחיללנו שבת בגזיזתן במלאכה דאורייתא ולא התיר רבי לחלל שבת לתקנן באיסור שבות. אלא שהדבר פשוט שאם אין לנו נבילה לא נאמר לגוי לנחור, שהרי אמרו [יומא פ"ד ע"ב] אין עושין דברים אלו על ידי גוים.
מיהו אפילו בנבילה מבושלת היה אפשר לומר דלא דמי לטבל, משום שזה האיסור עומד לתקן ואינו חסר אלא תיקון, ואילו היה חול היה חוזר היתר על ידי תיקון, ומפני פיקוח נפש התירתו התורה כאילו היה מתוקן, והרי הוא כאילו אינו חייב לתקנו, כדגן גוי שהתורה פטרתו [בכורות י"א ע"ב], מפני פיקוח נפש, וכשאוכלו החולה אוכל היתר. אבל זאת הנבילה אי אפשר לה להיות שחוטה כל עוד שהיא ראויה למאכל אדם, דמאי דאמרינן במנחות [כ"ג ע"ב] וביום טוב [ביצה ל"ח ע"ב] אפשר לנבילה שתעשה שחוטה היינו לכשתסרח ולא תהיה ראויה לגר והתורה לא אסרה אלא נבילה הראויה לגר, אבל בעודה ראויה לגר אין לה תיקון לא בחול ולא בשבת, והרי היא כאילו אינה לפנינו כלל דאריא דאיסורא רביע עלה, הילכך נשחוט לו מה שבפנינו (דאלו) [כאילו] לא היה לפנינו אלא תרנגולת זאת החיה. וזה שאמר הראב"ד ז"ל שאיסור שבת הוא עומד בפנינו ולא איסור נבילה. אבל בטבל אין איסור שבת עומד בפנינו, (וכיון) [כיון] שלא הצריכתו התורה תיקון. וכל זה יש לנו לומר שלא לשבור דברי הראב"ד ז"ל, דרב גדול ומובהק היה, ודבריו צריכין לפנים ולפני לפנים, והוא היה ראש המדברים בשאלה זו וירד לעומקה. וה' ברחמיו יוציאנו ממרה למתקה.
